ערעור על פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה (כב' השופט לייבו), בתיק תת"ע 3241-06-11 מיום 2.4.12, לפיו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגה בשכרות מכוח סירוב, לפי סעיפים 62(3), 64(ד)(א) ו-39(א) לפקודת התעבורה, והושתו עליו עונשים של פסילה בת 26 חודשים, פסילה מותנית, מאסר על תנאי וקנס.
מדובר בשני דו"חות שקיבל המערער במהלך אירוע אחד, בו נתפס כשהוא רוכב על אופנוע בהיותו בלתי מורשה לנהיגה באופנוע, וסרב לבדיקת נשיפה לגילוי אלכוהול. למערער נמסרו שתי הזמנות למשפט, בגין כל אחת מהעבירות, שתיהן ליום 21.7.11. במועד זה התייצב המערער בבית המשפט לתעבורה באשקלון, ללא ייצוג, והוצע לו הסדר טיעון שכלל עונש של פסילה בת 6 חודשים. המערער הסכים להסדר, וסבר לטענתו, כי מדובר בהסדר המגלם את שני הדו"חות. בפועל התייחס ההסדר לדו"ח אחד, נהיגה על ידי בלתי מורשה (להלן: "פסק הדין הראשון").
כעבור מספר ימים הסתבר למערער כי בגין הדו"ח השני נדון בהעדרו, שלושה ימים לאחר מכן, לעונש של 24 חודשי פסילה, ועונשים נילווים (להלן: "פסק הדין השני").
המערער שכר שירותי עו"ד, והגיש בקשה לביטול פסק הדין השני. פסק הדין בוטל, והתיק נקבע להקראה. במעמד זה העלה המערער שתי טענות, האחת, סיכון כפול, והשניה הגנה מן הצדק. טענותיו נדחו. לפיכך, כפר בעובדות כתב האישום, בטענה שהסכים לבדיקת נשיפה, לאחר שהובהרו לו השלכות הסרוב, אך השוטרת כבר סרבה לבצע את הבדיקה. בית משפט קמא דחה את טענת ההגנה, הרשיע את המערער, וגזר עליו את העונשים שפורטו לעיל.
המערער מלין על קביעותיו של בית משפט קמא, כולל על חומרת העונש.
ב"כ המערער חוזר בכתב הערעור על טענת הסיכון הכפול, לפיה הוגשו שני כתבי אישום בפרשה אחת. לחילופין, טוען להגנה מן הצדק, בגין הטעיה של המערער על ידי נציגת התביעה, שגרמה לו להגיע להסדר טיעון רק בגין הדו"ח הראשון, וכאשר הוברר לו כי נשפט בהעדרו בגין הדו"ח השני, כבר לא היה טעם בביטול פסק הדין הראשון, באשר סיים את ריצוי הפסילה.
לגופו של עניין, טוען ב"כ המערער, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת הסירוב, הואיל ולא הוסברה לו משמעות הסירוב, עובר לסירוב. לאחר שהוסברה לו משמעות הסירוב, הסכים להיבדק, אולם השוטרת כבר סירבה לבצע את הבדיקה, ללא הסבר מוצדק.
אשר לעונש, טוען ב"כ המערער, כי הוא חמור יתר על המידה, ואינו מביא בחשבון את כפל האישומים בגין אותו מעשה, ואת העובדה שבמועד פסק הדין השני, כבר סיים לרצות את תקופת הפסילה מפסק הדין הראשון. נטען גם שבית משפט קמא חרג מהעונש אותו הוא מוסמך לגזור בעבירה של סירוב להיבדק, על פי התקנות.
ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו, פיצול האירוע לשתי עבירות נפרדות, אינו מהווה סיכון כפול, באשר המערער ביצע שתי עבירות שונות. בפועל, הגיע להסדר טיעון רק לגבי עבירה אחת. אשר לסירוב, המערער נעצר בשעה 01:50 ורק בחלוף 55 דקות הסכים לבצע את הבדיקה, לאחר שסירב לכל אורך הדרך. הסכמתו ניתנה עת הבין שרישיונו נשלל. העונש סביר לחלוטין, נוכח תקופת הפסילה המינימאלית הקבועה בחוק לעבירת שכרות.
דיון
סיכון כפול והגנה מן הצדק
טוען ב"כ המערער, כי שתי העבירות הן נשוא אותו מעשה נהיגה. על כן, ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לפיו:
"אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן, בשל עבירה שבו", לא היה מקום להעמידו לדין פעמיים. לחילופין, מדובר בהתנהגות שאינה ראויה. לטענתו, כל העובדות היו ידועות לתביעה עובר להגשת כתבי האישום, ולכן לא היה מקום לפצל ולהגיש בנפרד כתב אישום בגין כל עבירה, ובכך לגרום לניהול כפול. תחושת הצדק נפגעת גם נוכח אופן ניהול ההליך, בו הוצע הסדר הטיעון רק ביחס לתיק אחד, תוך התעלמות מהשני, ומשפיטתו של המערער שלא בפניו, לאחר שככל הנראה עזב את אולם בית המשפט. ב"כ המערער מעלה טענות גם כנגד מסקנות בית משפט קמא, הן האמון שנתן בעדים, והעדפת עדי התביעה על פני עד ההגנה, והן קביעתו כי על יסוד עדויותיהם ניתן לבסס ממצא כי המערער היה שיכור.
לא מצאתי מקום להתערב במסקנות בית משפט קמא, אשר העדיף את גרסאות עדי התביעה על פני גרסת המערער, אותה מצא לא אמינה. בית משפט קמא שמע את העדים, נימק מסקנותיו כדבעי, וערכאת הערעור אינה מתערבת בכגון דא.
גם בטענת הסיכון הכפול אין ממש, מן הטעם שאין מדובר באותו מעשה. המעשה אינו, כטענת ב"כ המערער, עצם הנהיגה, אלא המעשה הפלילי (האקטוס ראוס) הנגזר מיסודות העבירה. בפנינו שתי עבירות שונות לחלוטין, כאשר אלמנט הנהיגה הוא רק אחד היסודות, והשני, הנהיגה ללא רישיון, מול הנהיגה בשכרות, שונה בתכלית. ראה לעניין זה ע"פ 132/57 נכט נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא עמ' 1551:
"בלשון אלגבראית: כשעבירה אחת מכילה יסודות א', יכולה העבירה השנייה להכיל יסודות א' + ב', וגם לזה יקרא זהות המעשים. אולם כאשר בעבירה הראשונה קיימים יסודות א' + ב', ובשנייה יסודות א' + ג', זאת איננה זהות המעשים...".
ראה גם ע"פ 244/73 אורי רבר נ' מדינת ישראל, פ''ד כח(1) 798.
עם זאת, אני מקבלת את טענת ב"כ המערער לפיה בטיפול בעניינו של המערער אירעה תקלה.
המערער זומן לבית משפט קמא לדיון בשני הדו"חות, ליום 21.7.11, ובידיו העתק הדו"חות לראיה. הוא אכן התייצב לדיון ביום 21.7.11, ונדון במסגרת הסדר טיעון, בגין עבירת הנהיגה ללא רישיון. לא התקיים דיון בתיק השכרות. בפועל, התאריך על דו"ח השכרות תוקן ל-24.7.11, ובמועד זה נשפט המערער בהעדרו.
בית משפט קמא קבע כי לא ניתן לדעת מי ערך את התיקון, ויתכן שהמערער הוא ששינה את התאריך. איני מקבלת הנחה זו, שהרי המערער לא שינה את התאריך על הדו"ח שהיה בידיו, ועל הדו"ח שהיה בידי המשטרה לא יכול היה לשנות את התאריך. גם לא סביר בעיני שהמערער קיבל שתי הזמנות לדין לתאריכים שונים, בגין אירוע אחד. בנוסף, קיים קושי להפוך את הספרה 4 לספרה 1. ההיפך, אפשרי, ואף ניכר על הדו"ח שבתיק בית המשפט כי נערך בו תיקון. טענות אלה היו צריכות להתברר בלשכת התביעות, ואני מצפה כי יערך בירור מקיף בעניין זה, שכן כל אחת מהאפשרויות אינה תקינה.